חילוץ הודו I הקצינה והסוד
חיליק מגנוס
בבוקר מוקדם על קו הטלפון התקשרה אמא, מספרת לי שבתה, ילדה מאד מוכשרת. סיימה תיכון בהצטיינות, שירתה כקצינה מצטיינת בצה"ל .היא סיימה את השירות ויצאה לפני כמה חודשים לטיול בהודו ומזה כשבוע שהיא "לא בסדר", מאז הסילבסטר שנחוג על החוף.
ניסיתי לדלות ממנה פרטים אך התרגשותה והבכי שליווה את השיחה שמנע ממני מלתחקר היטב.
בשיחת הטלפון עם האח , התברר, שפנה אליהם בחור חביב מקיבוץ שדה בוקר שנימצא בגואה וסיפר להם שעליהם לעשות הכל על מנת להוציא את האחות מהמקום. היות והיא "התפלפה".
הם לא בדיוק הבינו, אך כשניסו לשוחח עם הבת/אחות נוכחו לדעת שהיא אינה מתקשרת כלל.
הדוד יצא שלוח להשיבה ארצה, אסף אותה מהחוף ובעזרת נהג מונית הביאה לשדה התעופה כשהיא ב-"עולם אחר" ולא מתקשרת עם איש.
בשדה היא התפשטה, רצה וצעקה בקולי קולות.
הדוד ניסה להשתלט, אך לא היה מסוגל להביאה לשיתוף פעולה, כשהוא בוכה עלה לטיסה וחזר ארצה.
נהג המונית ההודי, שצפה במתרחש, ניגש אליה הרגיעה, והסיע אותה חזרה לחוף "הום ביץ'" וכך היא נותרה לבדה.
הבחור משדה בוקר, פגש בה וטילפן שוב לאמא לספר לה שבתה שוב בחוף, האם פנתה אלינו.
עוד באותו יום נפגשתי עם חבר הצוות, עמית בשדה, לאחר שהונפקו לנו אשרות חירום בעזרת משרד החוץ.
טסנו למילנו ומשם לדלהי, ומדלהי לגואה. בגואה שכרנו ג'יפ ונסענו דרומה לקרנטקה להום ביץ'. הדרך הייתה איטית מאד וקצת לפני אור ראשון הגענו לרחבה בקצה האספלט, מעל המדרגות המורידות להום ביץ'.
ירדנו ועברנו על פני תרמילאים שישנו בערסלים הגענו למסעדה היחידה באותם ימים "הנירוואנה" שבצמוד לה היה אוסף של חושות מכפות תמרים, הגסטהאוס המקומי .
הערנו את ההודי שישן במקום וזה הוליך אותנו לחושה של הקיבוצניק. לשאלתנו איפה היא? סיפר שראה אותה אתמול בערב בחוף. ירדנו ומצאנו אותה שוכבת מכורבלת בתנוחה עוברית . נגענו בה קלות והיא זינקה והחלה לצעוק .
המראה היה מחריד – עיניה בלטו כמו שני קונוסים. גלגל העין לא נע בערובות. כאילו קיבעו אותו למקומו ועיניה נעו יחד עם תנועת הראש.
הסברתי לה מי אנו וכי הגענו לשמור ולדאוג לכל צרכיה וחלילה לא ניטוש אותה, אנו נדאג לכל.
זכור לי מראה שערה שהיה סבוך ודבוק בליכלוך. כל גופה היה מכוסה בפצעים מזוהמים.
לא היה לה דבר, דאגנו לה לביגוד, כפות רגליה היו עיסה של פצעים והיא לא יכלה לצעוד .
נשאנו אותה על כתפינו במעלה המדרגות אל המונית שהמתינה להשיבנו לגואה.
בדרך נדהמנו לשמוע אותה. בכל פעם שראתה משהו כחול הייתה שואגת ובכל פעם שאני חיקיתי את הצליל שהשמיעה הייתה צועקת "כחול".
הבחנו שהיא מחליפה בין קולות לצבעים!
מדי פעם וללא זימון ברור הייתה מציינת "סוד שלא מגלים...זה רק - משפחה!" וזו לא הייתה אמירת השפר היחידה שהיא השמיעה, את רובן שכחתי. אך לא את התרשמותי מדברי "החוכמה" שצפו בין דבריה ההזויים שלא היו מחוברים לדבר.
ההתערטלות הנפשית באירוע כזה היא עמוקה ואינטימית והדברים גולשים לתחומים אינטימיים הנשמרים בדרך כלל ללא שיתוף עם איש.
רכשנו לה בגדים ואף סנדלים העלנו אותה בכיסא גלגלים לטיסה למומבי כשאנשי השדה מסייעים בידנו.
במומבי הקונסול אותו לא נשכח, כיוון אותנו למלון שעבד עם השגרירות ה-"פרינסס", אשתו המתינה במלון על מנת לטפל בנפגעת.
זו לא הייתה הפעם הראשונה בה הקונסול התגייס אישית יחד עם אשתו לעזור ואף לתרום ברכישת ביגוד וסיוע במענה לצרכים היגיינים - אלו התרגשויות של ערבות הדדית שנצרבות בך לשנים.
בערב כבר "יצאנו" למסעדת המלון כשאנו תומכים ומסיעיים בידה להתנהל, נו זה היה די ברעדה. אך הצלחנו! ושבנו למנוחה בחדרנו, אשת הקונסול אנחנו והנפגעת.
הלילה,כצפוי היה סוער וללא שינה. הקונסול הזעיק שרות רפואי, רופא ואחות הגיעו ונתנו לה גלולות לשינה שהשפיעו לטובה בעיקר עלינו.
כך יכולנו לישון כמעט שעתיים. שלא להזכיר שבימים האחרונים לא פשטנו את בגדינו ולא ישנו במיטה ולו אף דקה.
מתל אביב למילנו ומשם לדלהי, בדלהי למומבי ואז לגואה, משם בלילה להומביץ' וחזרה כל הדרך עד מומבי
מאמץ שגם ללא הצורך לשמור על ריכוז ושקט נפשי הוא עצום.
עם שחר היא נעורה ו-"השמחה" פרצה , שיח מרובה והתנהלות חסרת שליטה עוד ועוד ביטויים של חוכמה שברור שהיא נסתרת מתחת למעתה הנפשי הסוער. אני זוכר עד היום את החדות השכלית שהייתה חבויה באמרותיה ויחד עם כל זאת היא הפליאה לצוטט שירה וכמובן גם את שיריו של אהוד בנאי .
לקראת הערב סידרו לנו טיסה עם אל-על .
אנשי הבטחון היו מגוייסים, המתינו לנו בכניסה עם כסא גלגלים. הועברנו את מסלול הבטחון וההגירה בליווי צמוד.
כשהתיישבנו להמתין לעלייה לטיסה, ניגש אלינו זוג והציג עצמו – מנהל אלעל ורעייתו, הם ביקשו לעזור .
כך מצאנו עצמנו מובלים ללובי ומשם למטוס למחלקה הראשונה .
הטיסה עברה בשלום.
שמרו עליה במשפחה, האח התפטר מעבודתו וישב איתה ארבעה חדשים צמודים בבית . היא טופלה בידי רופא ופסיכולוגית. במהלך הימים הוזעקנו פעמיים להפעיל עליה את "קסמינו" ולהביאה לשיתוף פעולה.
פעם אחת אף נקראנו בחירום, במקרה בו היא ישבה על ספסל ליד התחנה המרכזית וסירבה לשתף פעולה עם האח או האמא הגעתי וצעדנו לביתה .
הנפגעת החלימה, למדה ויש לה היום משפחה וילדים, מחזיקה במשרד עו"ד ואיש לא היכול לדעת את הפרק הזה בחייה.
אנחנו צופים בסיפוק מרחוק.