חזרה לדף הבית
הנהדרת
מאת: חיליק מגנוס
פורסם: 29 באפריל 2025
עברו כשישים שנה מאז נעלמה סאלחה בת ה־16, רועת צאן בדואית מהנגב, שאביה לא נואש מלחפש אחריה עד מותו. והנה אות חיים נוסף עורר את התעלומה הנושנה.
בימים שלאחר פסח לפני כחמש שנים, בשעות הצהריים, התקשר חברי הטוב עיד אבן דרג' אל ודג'. את עיד הכרתי בנסיבות יוצאות־דופן בשנות השבעים של המאה הקודמת. כשהייתי פקח רשות שמורות הטבע החזקתי תחנת האכלה לטורפים ודורסים בשדה בוקר. הייתי אוסף פגרים מרפתות ובהמות שנדרסו וגורר אותם לשטח שמאחורי המדרשה בשדה צין. סמי־טריילר שעבר בלילה פגע בעלייה לעבדת בגמל והרגו. בבוקר שאחרי, כשגיליתי זאת, הגעתי עם נגרר, העמסתי את הגמל שכבר התחיל להתנפח, העברתי אותו לתחנת ההאכלה, ביתקתי את בטנו וצפיתי בנשרים שמיד נקבצו עליו.
אחר הצהריים, ביושבי עם חברי אלון, מופיע לו בדואי לבוש־מדים, אוחז בקלצ'ניקוב ושואל אם לקחתי את הגמל שלו. השבתי לו שמוקדם יותר העברתי פגר גמל נפוח לתחנת ההאכלה. הוא דרש לראות את הגמל. נסענו לתחנה ועיד זיהה את הגמל כשלו. חזרנו לאלון המשועשע ועיד, בנועם, פנה ודרש מאתנו שנשלם לו על הגמל ועל ההובלה. צחקנו, היינו משוכנעים שיש לנו עסק עם בעל־הומור.
עיד חזר בסבלנות ודרש שנשלם לו על הגמל וההובלה. כשקלטנו שהוא רציני וממש רוצה שנשלם על גמל שנדרס ניסינו להסביר לו שהגמל נדרס יום קודם ואין לנו קשר או אחריות לתאונה. ועיד בשלו — תשלמו!
מפה לשם הוא הצליח לשכנע והסביר שהגמל, חי או מת, שלו. לדבריו הוא הזמין הובלה מעזה שייקחו את הגמל עבור בשרו. ניסינו כמיטב יכולתנו להוריד אותו מהסיפור, דבר לא עזר. בסופו של דבר שילמנו מאות לירות על הגמל הדרוס והנפוח. חי או מת – הוא שלו. צודק.
זו הפעם היחידה שמישהו מכר לי גמל מת. בנוסף, רכשתי חבר־אמת שאתו אני בקשרים עמוקים עד היום.
יום אחד הטלפון צילצל ועיד היה על הקו. במבטאו הכבד פנה ואמר, "חילק, יש לנו נהדרת". לקח לי זמן עד שקלטתי שהוא מתכוון לנעדרת, והאזנתי לסיפור המדהים.
ועיד מספר לי: לפני החג, ליד ירוחם, בחור של ג'ומעה רעה את העדר. עצר לידו טראנו לבן עם שני גברים זקנים, אשה וילד קטן. הם שאלו אם ימכור להם חרוף, ואכן קנו ממנו גדי. תוך הכנסת החרוף לטראנו האשה שאלה בערבית את הרועה אם הוא מכיר את זה וזה ונתנה לו שני שמות. הוא לא הכיר.
לאחר שהרועה שב למצפה הוא סיפר על המכירה ועל שאלתה של האשה, שדיברה ערבית טובה, והעלה את השמות. הנוכחים המבוגרים נדהמו. היא שאלה על בני משפחה ממשפחת אל עוואר שנפטרו לפני שנים רבות והנער כלל לא יכול להכירם. וכאן החל עיד מגולל באוזני סיפור מופלא.
בשנת 1951 היתה על־יד ואדי ראמן משפחתו של סארחין סאלם אל עוואר. סארחין השיא את בתו לאיש מהשבט שמבוגר ממנה. כעבור כמה חודשים ברחה הבת מבעלה היות והיכה אותה, ואביה נתן לה מחסה בביתו ולא שלח אותה חזרה. היא היתה רועת צאן, הולכת עם העדר וחוזרת. יום אחד הגיע העדר לבד לאוהל – והבת לא שבה.
האבא והאחים יצאו בעקבותיה והגיעו לביר מוחילה. שם, על שפת באר, מצאו את כיסוי הראש שלה מונח. במקום היו סימנים של רכב – מחזה נדיר באותם ימים, ועוד ליד מוחילה.
האבא, האחים, יתר המשפחה והשבט חיפשו את הבת חודשים ולא העלו דבר. האבא, שאהבתו לבתו היתה גדולה, המשיך כל ימיו לחפש אחר הבת ולא חדל עד שנפטר ונקבר.
הבדואים, מספר לי עיד, עשו מפגש והחליטו לעזור ולנסות למצוא אותה היות והם משוכנעים שהאשה בטראנו הלבנה שביקשה מידע על אנשי המשפחה המתים אינה אלא הנעדרת. לדבריו, מלבדה לא יכלה אף־אחת לדעת על קיומם.
עיד מסר לי את שמה ואת כל הפרטים שהיו בידו: סאלחה בת ה־16, נעדרת מאז 1951. אחותה הנשואה גרה בשגב שלום וגילה מעל שמונים. אחיה הצעיר פארחן, בן כ־70, גר בירדן.
ביקשתי מעיד לפגוש את הנער הרועה, תיחקרתי אותו לפרטי המשפחה ומיקומם הנוכחי, וקבענו פגישה עם כל הנוגעים בסיפור. במקביל קיבלתי מעיד גם את כל הפרטים על הטראנו הלבן, אך לצערי איש לא צילם או רשם את מספר הרכב. אבל כמה טראנו לבנים יש בדרום?
התחלתי לחפור במרשם התושבים, ביקשתי עזרה מחברים שהיו מקורבים לממשל הצבאי של אז ולאנשים שעסקו בקשרים עם הבדואים באותם שנים. והרי אלו היו שנות החמישים, שנים מעטות לאחר קום המדינה. הכביש למצפה רמון עוד לא נסלל והנגב מנותק, ממתין במסתריו. רק כוחות צבא היו מדי־פעם חולפים בו, וכמובן תנועות הנוער שהמשיכו את מסורת הפלמ"ח ויצאו לטיולי החגים.
בימים אלו, כשהמסורת הבדואית כבר לא מה שהיתה, נדיר היה לראות בלב הר הנגב אירוע שנראה כמו לקוח מזמן אחר. שנים שלא חוויתי מחזה כזה – וההתרגשות לא היתה רק שלי.
הכביש, או מדויק יותר הדרך, לאילת: שלושה ימי נסיעה מתל אביב לרחובות, משם דרך עיראק אל סואידן – היא משטרת מצודת יואב – לבאר שבע. לילה בבאר שבע על מיטות ברזל ללא מזרנים, ולמחרת לירוחם – או רחמה כפי שקראו לה – למכתש הגדול ולמעלה העקרבים עד לעין ראדיין, היא יטבתה. שם לנים עוד לילה, ולמחרת מדרימים לאום רשרש, אילת, ונהנים מארוחה במסעדת תנובה, טבילה בים וחזרה. הדרך היתה בשליטה של הלגיון הירדני והנסיעה היתה לא רק הרפתקה אלא אף סיכון לא קטן.
הממשל הצבאי ניסה באותם ימים לרשום את הבדואים ולתת בידם תעודות, אך לא כולם נרשמו ואין מעקב מי חי, מי נולד ומי מת. על רקע זה פתחתי בחקירה כשאני נעזר בידע אישי של דמויות שהיו בנגב והיו קשורות לגורמי הממשל של אותם ימים.
במרשם התושבים ניסינו את כל הטיות השם האפשריות ומצאנו שלוש נשים עם שם זהה וגיל מתאים – ערביות ברמלה, נצרת ולוד. שתיים מהן לא היו בכתובת הרשומה, והשלישית לא היתה קשורה לסיפור.
בינתיים הגיע האח מירדן, ובליל חורף סוער הוזמנתי לפגישה אתו ועם האחות אי־שם בתוך השטחים הנידחים של מזרח שגב שלום. בתוך החושך התקרבנו למבנה פח. כשהרכב חנה לחניון הדלק והוביל אותנו בחשכה למבנה, יצאו לקראתנו באפלה כמה דמויות לבושות עבאיות וגלביות ובצעקות שגברו על משב הרוח ביקשו לכוון את הרכב.
חמקנו מהרוח לתוך חדר אפלולי ובו ישבו כמה בדואים. האח הוצג לפני, לבוש בהידור בדואי, גלבייה מבד אנגלי, אבנט מסורת על המותניים ושברי ייסורים של החיפושים את האירוע, את החזרת אחותו. בן 70 ועדיין זוכר היטב את פרטי החיפושים ואת אבא שממשיך ללחוש לו גם כשחולפים ימים והשנים: חפש, גם כשחולפים ימים והשנים. עד למותו הוא לא פסק לעשות להשבת בתו.
שאלתי אותו לתיאור של אחותו והוא זכר את פרטי מראיה. ביקשתי גם לדעת אם ייתכן שהאשה בטראנו היא אחותו. הוא לא מצא תשובות ולא העלה הנחות. האם ייתכן שהיא הכירה מישהו שאביו לא היה מעוניין בו? האם היא ברחה עם בחיר ליבה?
האח והדוד שנפטרו לפני שנים היו דמויות אהובות על אחותו ורק היא יכלה לדעת עליהם. הוא מאמין שהאשה בטראנו היא אחותו. שוחחתי עם האחות בת ה־80. זו כבר לא ממש יכלה להעלות פרטים. חלפו שנים, משפחה ענייה, ברכות ואי־ברכות, אי־בהירות. קבענו לשבת הקרובה פגישה עם כל המעורבים מהמשפחה, יחד עם רועה הצאן.
בינתיים ניסינו לעבור על רישומי טראנו לבן במרשם משרד התחבורה אך דבר של ממש לא עלה. ניסינו גם לבדוק את מצלמות תחנות הדלק בדרך לצפון ולא מצאנו תיעוד. ברור שהחקירה לא הושלמה – ויידרשו ימים ושעות עבודה כדי לפצח את הסיפור היטב ולכל פרט.
בשבת עם בוקר נסעתי לעיד. אוהלו, או יותר מדויק השגייב שלו, ממוקם באוהל "מודרני", כלומר עיד גר במחנה של מבני פח וגרוטאות למרגלות רמת ציפורים, ליד בית השנטי בנגב. שם קיבל עיד מידי המדינה היתר להקים את מחנהו לאחר ש"שויתר" על השטח במחנה שבהם שכן ליד בסיס רמת ציפורים.
חלפנו בין גרוטאה של עגלה לשרידים של רכב וחנינו בסמוך לשגייב הבנוי פח עם שוליים של אריג צמר כבד ושחור כמיטב המסורת. הרצפה מבטון היתה מכוסה במפראשים, שטיחים ארוגים ביד בשלל צבעים של חום, לבן, שחור ואדום, ועל המפראשים כריות צבעוניות לנוחות המסובים. במרכז השליש הצפוני תמיד בערה אש, מעליה עמד קומקום מעלה אדים ובין הגחלים ניצב בקרג' שממנו נדף ריח טוב של קפה. מסביב, על המפראשים, ישבו עשרות גברים ונערים עטויי כאפיות וכולם לבושים במיטב המחלצות המסורתיות. כשנכנסת, קמו כולם לטקס קבלת הפנים והברכות. לחצת ידם של כולם, עברת ביניהם, חיבקת ונשקת לעיד כשאנו מברכים באהבה זה את זה.
ישבנו עוד כמה שעות בשגייב עד שהשמש האריכה את הצללים ורוח של טרם שקיעה נשבה. לאחר שהוגשו קערות של אורז עם בשר משובח, נפרדתי לשלום מהמכובדים, עיד ליווה אותי לרכב ובירכני לדרכי. שבת עמוס מחשבות לבי מאוד חפץ לפתור תעלומה זו. זה היה שילוב מדהים בין כל הקטבים שביני – הרוח המדברית, תנופף הסיפור הזה אל השקט והמרחבים שמהם בא.
קישור לכתבה –
