עד הטיול הבא

"די, אני לא רוצה לנתח יותר מדי. זאת אחת התכונות שדווקא ניסיתי להשאיר מאחור..."; "והצלחת? את חושבת שאת כבר לא כזאת דרמטית?" הוא שאל בקול חצי מתנשא-חצי סקרן למשמע דעתי

פז בראונשטיין

"לא יודעת. תגיד לי אתה" השבתי בחיוך חושף שיניים, והוא שתק.

גיחכתי. הבנתי את הרמז שלו. 
אני צריכה להרפות, שוב. 


לעבוד על כל מה שהרווחתי בטיול ולהתאים אותו לתנאים הארצישראליים, על שלל רבדיהם;
אני צריכה להתרגל מחדש לחום, ללחות, לפקקים של תל אביב, לחומוס, לספירת הקלוריות שכולנו נשרטים בגללה, ללחץ, לפשטות, למאבקים החברתיים, לחוסר השינה, לשירים של סטטיק ובן-אל, לעברית שמקיפה אותי מכל פינה, לשוקיזם, לצחוק, לנוסטלגיה, לחוסר הוודאות.

 

"תגידי את זה שוב" הוא אמר בהפתעה.
"מה? איך שמעת את זה? חשבתי שדיברתי לעצ..."; "פשוט תגידי את זה" הוא קטע אותי, והפציר בי לחזור על דבריי.
"הנה, שוב – לחוסר הוודאות" אמרתי והבטתי קדימה, אל עבר הזריחה שזכינו לראות.
"חזרי על זה, תשלימי עם זה" הוא לחש הישר לאוזני השמאלית ועצם את עיניי.


לא הבנתי מה בדיוק הוא מנסה לעשות, אני אף אודה ואומר שלרגע חששתי שהוא מנסה לכשף אותי או לגרור אותי לאיזשהי כת מיסטית שגילה לאחרונה. אבל זרמתי. לא היה לי אכפת מכלום.

הטיול רץ לי בראש כמעין סרט נע, צבעים על גבי שחור על גבי לבן על גבי ריחות על גבי מגע על גבי...הכל.
ולא לקחתי סמים קשים, אני נשבעת.


"מצחיק כמה שאף אחד לא מכין אותך לסטירה של השגרה" נאנחתי.
"כן, בדיוק כמו שאף אחד לא מכין אותך לזה שהמעבר גבול לבוליביה כולל אוטובוסים חלודים שמעלים על סירות רעועות ומשיטים באגם הטיטיקקה, כשאתה מחכה בצד השני של הגבול לאיזשהי סירת 'משמר המפרץ' שתעביר אותך מיד אחר כך" השיב בציניות שגרמה לי לצחוק ולאבד ריכוז. 
רק חסר תא הוידוי ואיזו ברכת Amen to the Lord, בשביל שארגיש כאילו אני שוב בחו"ל; מוקפת בטבע, נקלעת לשיחות נפש עמוקות, חיה בתקופה זמנית שהופכת לשגרת החיים שלי, למרות שכולם מנסים להוריד לי בכוח את האסימון ש'הטיול לא משקף את החיים האמיתיים'.

 

 

- "לא משקף את החיים האמיתיים של מי?" אני זוכרת שנהגתי לתקוף בשאלה הזו, את אלו שהעזו לתקוף אותי בפסימיות השגרתית שלהם. אולי זה לא משקף את החיים שלכם, אבל...אני לא אתם.
אני הבטחתי לעצמי, שלא אהיה כמו כולם. תקראו לזה נאיביות או סטייה התנהגותית, אבל אני לא אתן לעצמי להיות עוד אחת. 


עוד אחת מהישראלים שחוזרים לארץ ושוכחים כמה פסגות הם כבשו, ועל כמה מכשולים התגברו עד לא מזמן. 
"מי שלא טייל – לא יבין לעולם" הוא חיזק את דבריי, ושוב הפתיע אותי בקריאת המחשבות שלו. אבל...הייתכן? הייתכן שרק אותו זן אנשים, ממוצע ולא נדיר במיוחד, אותם טיילנים – רק הם עוברים את השלב הזה?

 

אני מסתכלת על כל חבריי שטרם טסו, אני בוהה באנשים החולפים על פניי ברחובות ואני מקנאה בהם. מקנאה בהם על הראשוניות, על תחושת הבתוליות הזאת שעומדת לפניהם. כמה הם לא מבינים את העוצמות שאדם יכול להרגיש כשהוא מנתק את עצמו מסביבת הנוחות וזורק את עצמו לאנשהו. וזה לא משנה אפילו לאן - זה יכול להיות בפרו וזה יכול להיות במקסיקו, בניו זילנד או בטיבט.

 

התיגר שאדם קורא לפניו, שהוא מעז לבעוט לגורל בביצים ולהגיד לו ממרחק אפס "בוא נראה אותך". איפה הם אותם שאפתנים שפגשתי על ימין ועל שמאל? אותם אנשי השורש שהתחרו על 'מי פחות מתגעגע לארץ' או 'מי יאריך את הכרטיס בהכי הרבה זמן'?
כולם נשארו מאחור? 
איפה הברק בעיניים, שהיה כל כך שכיח בקצה השני של העולם? (בין אם זה מאדרנלין או סתם ממשהו שעושה לך טוב).
איך יכול להיות שאני השתנתי וכאן, הזמן עצר מלכת?

הכי קל ליפול לשגרה, להקטין את עצמך, להתרפק על הימים בהם אתה בעצמך היית האטרקציה המרכזית. להיזכר במי היית ולא להתרכז במי אתה רוצה להיות החל מעכשיו. 
כמה נוח היה להשלים אז עם חוסר הוודאות.
לחגוג בימים שבהם אתה קם בבוקר ואין לך שמץ של מושג איפה תסיים את היום. למה דווקא בסביבה הכי זרה, אתה מרגיש הכי בנוח לעשות את זה ודווקא כאן, במקום בו תבלה את רוב ימי חייך – אתה רק שומע את התקתוקים של השעון הביולוגי והמכונות הדיגיטליות המנוכרות שמזכירות לך את המינוסים שקיימים בחשבון הבנק שלך.

אז הנה, חודש וחצי עבר מאז שנחתתי באותו לילה בנתב"ג ואני עדיין מחפשת את עצמי. אבל בטרנקילו. 
עדיין מתקשה לגזור את צמידי הבד שהשאירו חלק מאסיבי בפרק כף ידי, ערום מגווני השמש. עדיין מנסה להבין לאן אנשים רצים כל הזמן ואיך יכול להיות שאנשים מודאגים משכר הדירה שלהם ולא מהתהייה מתי יטוסו שוב, לראות עולם. ללמוד. להתפתח.


אני רוצה להתרגש גם כאן מהדברים הקטנים שלמדתי להעריך שם, ב"יבשת" הגדולה הזאת, כי אני יודעת שזה אפשרי.

והפעם, בניגוד לפעם – לא אצא בהצהרות מיותרות. 
לא אציב לעצמי מטרות גרנדיוזיות של חיים שלמים. אחיה מהרגע להרגע, משאיפה לשאיפה ומעוד רשימת הישגים שאנסה לכתוב לעצמי. לפחות עד הטיול הבא.

 

 

0.5536399