הדרך ללה, הודו: הסיפור של אהוד שמחי

המסע אותו עבר אהוד שמחי יכל להיות בקלות סיפור החילוץ הבא של MAGNUS ברחבי הודו. מה קורה כשמסלול נסיעה של 480 ק"מ בנתיב מנאלי-לה בצפון הודו, לא מתנהל כמתוכנן?

הכל התחיל בבירור מקדים אודות המסלול הרלוונטי בסוכנות נסיעות בכפר ושישט הסמוך למנאלי. באותה סוכנות התבשר שמחי, כי הנסיעה בנתיב מנאלי-לה פשוטה יחסית ושניתן לעשות אותה באמצעות אוטובוס ישיר. המחשבה לגוון מעט את המסלול של 480 ק"מ הביאה להחלטה משותפת עם מנהל סוכנות הנסיעות המקומי, לנסוע ב-Local bus  עד לעיירה קיילונג, שם יעביר את הלילה ובבוקר יחבור לג'יפ אשר יגיע ממנאלי מטעם הסוכנות. רק שבזמן שאנחנו עושים תכניות לעולם יש תכניות אחרות עבורנו, וזהו סיפורו של אהוד שמחי.

 

 

ברוכים הבאים לקיילונג

הנסיעה ב- Local bus לכיוון קיילונג ארכה כ-5 שעות, נסיעה שכל קשר בינה לבין נוחות מקרי בהחלט. אוטובוס ישן עמוס באנשים, בדרך מטולטלת דרך רכסי רוטנג פאס בה השלגים רק התחילו להפשיר, מה שהוביל בין היתר לעבודות ניקוי של השלג מהדרך הסלולה בה נסענו.

עיירת הדרכים הייתה נראית כמו עיר רפאים או יותר נכון - עיירה לא מתויירת בלשון המעטה. הייתה זו דווקא הזדמנות ליהנות מהרגשה אמתית של חיבור להודו הקלאסית, עם הרבה אוכל מקומי ואווירה ביתית הודית נטולת מודרניזציה. על פניו נשמע מקום שאפשר לשהות בו כמה ימים, אבל לא ממש. אין יותר מדי אטרקציות באזור וכנראה זו אחת הסיבות שהעיירה לא הפכה למוקד תיירות.

 

קיילונג - צילום אהוד שמחי

 

אחרי לילה משונה בשילוב אווירה יוצאת דופן, הגיע הבוקר ויחד איתו המתנה מייגעת לג'יפ האיסוף שפשוט לא הגיע. אז מה עושים במצב כזה שאין טלפון נייד (שלא נדבר על קליטה) או פרטי התקשרות של אותה סוכנות נסיעות ממנאלי? פשוט מחכים... אותה המתנה משבשת את כל הטיול מכיוון שאי אפשר ללכת לשום מקום מהחשש לפספס את ההסעה. אז ממתינים ולא עושים כלום, עד שהשמש כבר שוקעת לה ומעבירים עוד לילה מוזר בעיירה שלא מציעה הרבה. בבוקר יצאתי שוב לנקודת האיסוף של הג'יפ באזור הררי עם שביל עפר סמוך לגסט האוס. לבסוף הג'יפ הגיע, באיחור הודי אופייני של 24 שעות ועם הרבה יותר נוסעים ממה שג'יפ אמור להכיל כאשר רובם מקומיים ותיירת מיפן.

מכאן למעשה התחילה הנסיעה שאמורה הייתה להיות מרווחת, עם דגש אך ורק לנופים שמשתקפים בחלון, לנסיעה צפופה ביותר ולא נוחה. ג'יפ דחוס ומיושן, כשאני יושב בחלק הקדמי צמוד לחלון, מימיני הנהג ו"ההיי לייט" העיקרי – בינינו נוסע נוסף שידית ההילוכים איך לא, בין הרגליים שלו. מאחורה ישבו עוד 7 נוסעים נוספים. אך אין ספק שהדרך מדהימה, הנוף מדברי ושלגי דבר המאפיין את המעבר בין עמק להול לחבל לדאק, עם שינוי הדרגתי מהנוף הסלעי והירוק של הימצ'ל פראדש.

 

התחנה הבאה- אמצע שום מקום

לאחר נסיעה של כ-3 שעות הגענו לאזור מישורי וחולי שאת רובו הג'יפ עבר בהצלחה, לקראת המעבר לכביש סלול שקענו בחול. יצאנו כל הנוסעים במאמצים רבים לחלץ את הג'יפ. לאחר חצי שעה של עבודה מסיבית בשילוב עזרה של ג'יפ אחר שעבר באזור, חולצנו!

 

אמצע שום מקום בדרך בין מנאלי ללה

 

אך פה לא נגמר חוסר המזל עם הג'יפ. בנסיעה של לא יותר מקילומטר עברנו בחזרה לכביש הסלול, שם הג'יפ כבר שבק חיים. מסתבר שמד הדלק לא היה תקין ופשוט נתקענו שוב באמצע הדרך, הג'יפ המחלץ כבר נעלם באופק, ואף אחד לא הצטייד באמצעי תקשורת. גם בינינו לא הצלחנו לדבר כי אף אחד לא היה דובר אנגלית, וההודים בינם לבין עצמם לא באמת ניסו למצוא פתרון. כך שפשוט חיכינו. לאחר המתנה של שעה בלי לעשות כלום ובלי למצוא פתרון לבעיה שלנו, תנאי מזג האוויר השתנו והתחיל להיות קר מאד. הטמפרטורות ירדו מתחת לאפס, השקיעה הגיעה ושלג החל לרדת. בשלב הזה מאוד נלחצתי, מכיוון שלא הייתה אפשרות לתקשר עם אף אחד ופשוט כולם התכרבלו עם מה שהיה להם בתיקים ולא עניין אותם שאפשר אף לקפוא למוות במצב הזה. לא היה ברשותי ציוד וביגוד איכותי לנסיעה מסוג זה ורכבים עברו במקום הנידח בתדירות נמוכה ובמרווחים של חצי שעה בערך. החלטתי לצאת ולנסות לבקש עזרה מהנהגים העוברים אך גם אלה שעברו לא התייחסו. הקור היה מקפיא, התחושות היו של חוסר אונים והחשש היה גדול. כעסתי על האחרים שלא סייעו במצב ולבסוף הוצאתי שטר של 100 דולר ונפנפתי לרכבים העוברים. גם זה לא עזר.

 

 

סוף הדרך

אחרי 3 שעות פחות או יותר כשכבר היה חשוך והכל נראה אבוד, עברה משאית גדולה שעצרה. קפצתי בשמחה ונראה היה שניצלנו סוף סוף. הבחורה היפנית הצטרפה אליי, שמה היה "אקי", עלינו על הקבינה לכיוון ההפוך לנסיעה שפונה למנאלי. האחרים לא הראו התרגשות ולא הצטרפו לטרמפ. המשאית הסיעה אותנו עד לבסיס צבאי בשם "פאנג" הנמצא בתוך עמק כחצי שעה מהנקודה בה נתקענו. העברנו שם את הלילה, נתנו לנו לאכול וישנו באוהל צבאי גדול על מיטות צרפתיות ממש כמו בטירונות.

 

בקבינה של המשאית (TATA)

 

אחרי לילה ללא שינה שכלל ברובו נביחות וקטטות בין כלבים על סף האוהל, בבוקר נכנסתי שוב לכוננות עצירת טרמפים בכדי להגיע בכל זאת לדרך הראשית ללה. לאחר חצי שעה של ניסיונות המזל האיר לי פנים ומשאית שמובילה נפט עצרה במפתיע והנהג ציין שהוא מגיע עד לעיירה"אופשי" שנמצאת כ- 455 דקות מהיעד - לה.

 

Tanglang La - צילום אהוד שמחי



 

לנסוע בקבינה של משאית הנושאת נפט זו לא חוויה שחשבתי שאעבור בהודו. המשך הדרך מאותו בסיס צבאי ארכה כ-10 שעות שעברו בצורה מעולה. הדרך הייתה מרשימה עם נופים מדהימים שכל הזמן משתנים המשלבים הרים חוליים בצבעים שונים ואת מעבר "Tanglang La", אחת מהדרכים הסלולות הגבוהות בעולם.

 

לקראת אופשי וההגעה ליעד - צילום אהוד שמחי

 

לבסוף, מהעיירה אופשי לקחתי מונית לכיוון לה והיעד הסופי כמובן היה שווה את הטרחה. נסיעה שהייתה אמורה להימשך כ-20 שעות נמשכה 4 ימים עם המון חוויות, התרגשות, פחדים, חששות ואושר. הייתי בוודאות עושה את זה שוב, אבל קצת אחרת...

 

לה - צילום אהוד שמחי

0.3780116