רוד-טריפ בנמיביה

אם הייתם מספרים לי לפני שנתיים על מדינה בשם נמיביה, הייתי מדמיין מדינת עולם שלישי, אך לא מדינה שמהר מאוד תהפוך להיות השנייה האהובה עליי ביותר (אחרי... אתיופיה). בהחלט לא מדינה שהנופים בה מהמרהיבים ביותר שאראה באפריקה, ששפע בעלי החיים בה מגוון כמו בסרנגטי, שהאנשים והמבנים בה.... מגרמניה?

גל זניר, ממקימי "קהילת תרמילאי אפריקה בישראל"

 

אבל... מסתבר שכזאת היא- נמיביה.


נמיביה נמצאת בדרום מערב אפריקה. היא גובלת בדרום אפריקה מדרום, אנגולה מצפון, בוטסוואנה ומעט מזמביה (מפלי ויקטוריה) במזרח. במערב- המקום בו האוקיינוס האטלנטי פוגש בדיונות הענקיות של מדבר נמיב- עם מראות דרמטיים ומדהימים.

 

תמונה: מזונגו-קהילת תרמילאי אפריקה בישראל

 

המדינה עברה מספר גלגולים ותוכלו לגלות שבעבר היא יושבה ע"י הולנדים, גרמנים, דרום אפריקאים ורק לפני בערך 26 שנים זכתה לעצמאות.  מדינות המערב מצאו בה כיעד למציאת יהלומים, את ההשפעות של תרבות המערב ניתן לראות עד היום כאשר חלק מהתושבים דוברים גרמנית ואף אפרקאנס (שפה המשלבת הולנדית ולשון מקומי יחד עם אנגלית) ולא מן הנמנע שתתקלו בעיירות בוואריות.

השטחים של המדינה עצומים, הדבר הראשון בו תתקלו ברגע שתעזבו את וינדהוק הוא טבע אינסופי ונופים.

זו גם הסיבה למה מקובל להתנייד ע"י השכרת רכב, לרוב רכב שטח 4X4 עם אוהל נפתח על הגג. מאותה נקודה גם התחלנו את הרוד-טריפ שלנו.

 

וינדהוק

 

תכירו את עיר הבירה הסואנת שעם זאת לא צפופה, היא מודרנית ממש כמו ת"א עם בתי קפה, מסעדות, קניונים וכל מה שאתם רגילים אליו כנראה מהבית. אם אתם מחפשים מקום ללינה תוכלו לחפש את הגסטהאוס "Chameleon" אליו באים אנשים טובים מכל העולם, יש מטבח ענקי לבישול עצמי מתחם אוהלים, חדרים מסודרים, בריכה וערב מסביב למדורה בכל יום. מקום מעולה לאלו מכם שמחפשים שותפים לדרך או להשכרת רכב (רק מומלץ לבדוק זמינות מראש).

הביקור בעיר היה בעיקר למנהלות שכללו בין היתר את השכרת הרכב ובילוי במקומות מיוחדים כמו Joe's Beer House. מדובר במפעל חיים של אדם שעובד כבר עשרות שנים, בבר גדול שעליו פריטים עתיקים ואווירה מעולה רק שכאן הדגש הוא על המנות המיוחדות. אם הגעתם אחרי טיול תרמילאים תוכלו למצוא שם כל מנה שדמיינתם לעצמכם.

 

לאלו מכם שחייבים להביא איזו מזכרת הביתה כדאי לעבור ב- African Craft Market, שם תוכלו למצוא מזכרות אפריקאיות בעבודה יד ושלל דברים יפים.

 

רכב עם אוהל על הגג- הדרך המקובלת לטייל בנמיביה. צילום: גל זניר

 

נמיביה הפראית, אנחנו בדרך

 

את הרכב שכרנו דרך חברת השכרות בשם Savanah Car Hire. זאת לאחר ששלחנו מיילים לכמה וכמה חברות ואלה החזירו את הצעת המחיר המשתלמת ביותר. רכב טויוטה היילאקס חדיש, עם אוהל זוגי על הגג (ובתוכו מזרון גדול, כריות, שקי שינה ושמיכות), מקרר גדול בחלק האחורי של הרכב (ששימש אותנו במשך כל הטיול בבישולים עצמאיים באמצע שומקום), כסאות מתקפלים, שולחן גדול, 2 גזיות ענקיות, ערכת מנגל, ועוד ועוד דברים שלכולם ביחד הם קוראים –Fully equipped. אני ממליץ על החבילה הזו- שכוללת את הכל והסתכמה ב- 260 ₪ ליום (חלקי מס' הנוסעים שתהיו). המחיר תלוי עונה-אנחנו טיילנו במאי. ישר מחברת ההשכרה יצאנו אל הסופרמרקט הקרוב בכדי להצטייד לטיול הדרך. בדרך לשם חווינו על בשרנו את העובדה שאכן נוהגים בצד ההפוך בנמיביה, וזה ללא ספק מבלבל! סעו בזהירות, צריך להתרגל לשינויים האלה בתנועה (לפני שאתם נכנסים לנתיב הנגדי ב-Highway של וינדהוק). מההצטיידות המשכנו אל עבר היעד הראשון שלנו- לודריץ.

 

לודריץ: היי דרומה!

 

בערך 13 שעות נסיעה הפרידו בינינו לבין לודריץ Ludritz , עיירה בווארית לחלוטין בהוויתה, עם מעט בתי בירה, ובתים שנראים כלקוחים מפרברי מינכן. כל הדרך ראינו את השטחים העצומים של מדבר הנמיב. זאת אומרת- עד שהחשיך. החלטנו להעביר את הלילה כ- 100 ק"מ לפני לודריץ, במקום שנקרא Garub Pan Wild Horses שהוא למעשה בור מים בודד במרכז הנוף הדרמטי, שאליו מגיעים לאורך כל היממה- יענים, ראמים ו- סוסי פרא! כן, מסתבר שהצבא הגרמני נטש מאחור כמה מסוסיו לפני כמאה שנים, דבר שהוביל ליצירת אוכלוסייה של סוסי פרא, שמדענים חוקרים לאחרונה בשל התאמתם המהירה לתנאי המדבר: שתן מרוכז יותר, ריסים ארוכים יותר וכו'. פתחנו את האוהלים שעל הגג והלכנו לישון (מבלי לדעת מה נראה בבוקר, היה כבר חשוך).


בוקר ראשון באוהל הגג שלנו- פותחים אותו ומולנו נוף רחב ידיים, עם הרים יפים שמיתמרים מעל לבור המים- שיירות שיירות מגיעים סוסים, ראמים, יענים וכל אחד בתורו לוגם מהבור. פתחנו יוגורט עם גרנולה ופירות שחתכנו, ואכלנו ארוחת בוקר בנוף השקט. ממישור גארוב המשכנו אל עבר לודריץ וכרבע שעה לפני ההגעה נתקלנו בשם שעליו כבר שמענו- קולמנסקופ Kolmanskop , עיירת הרפאים. כמובן שנכנסנו לברר במה מדובר, ואז עוד לא ידענו שזו הולכת להיות אחת החוויות המדהימות שנחווה במדינה.

 

בוקר עם הראמים וסוסי הפרא של גארוב. צילום: גל זניר

 

עיירת הרפאים: קולמנסקופ

 

הייתה עיירת כורי יהלומים גרמנית שהוקמה לפני כמאה שנים וננטשה לפני כמה עשרות שנים רבות. החיים השוקקים של עשירי העיירה (בכל זאת, בעליהם של מכרי יהלומים) השתמרו כאילו שלא עברו כל השנים- אולם באולינג, אולם נשפים, בית ספר גרמני, מפעל לייצור קרח ועוד. אך הקסם בעיירה, כיום, טמון בכך שהיא איננה הומה ומתויירת והשתמרה על ידי הטבע ולא על ידי רשויות התיירות של נמיביה. עזבנו מהר מאוד את המדריך המשעמם שדיבר, ויצאנו לטייל בה לבד. עוברים דרך בתים על גבי בתים, ובכל חדר שאליו נכנסים יש רגע של שקט-תדהמה. איזו יצירה סוריאליסטית הטבע יצר.

 

אני זוכר שבכל חדר שאליו נכנסנו הרגשנו כמו בציור של דאלי. הדיונות העצומות שסביב לקולמנסקופ חדרו לכל אחד ואחד מבתי העיירה ושימר אותם בצורה פראית. אם תגיעו בבוקר- עוד לא יהיו עקבות של בני אדם בדיונות שבתוך הבתים, רק של זוחלים, צבועים, צבאים ועוד בעלי חיים שעברו שם במהלך הלילה. הכניסה לעיירה בעלות של כמה שקלים בודדים. (הערה: זו אכן הייתה חוויה מרהיבה, אך בעיקר לחובבי הצילום.)

 

יכולנו להישאר שם גם יום שלם, לצלם ולצלם. צילום: גל זניר

 

משם המשכנו ללודריץ, רק שגילינו שאין בה הרבה מה לראות ושרוב הברים סגורים. כך או כך, חנינו באתר קמפינג על חוף האוקיינוס האטלנטי לצד המגדלור של. בבוקר התעוררנו ויצאנו להפלגה שלקחה אותנו לאזור מושבות של אריות ים ומושבות ענק של פינגווינים, שחלקם גם תפסו בעלות על בתים מהתקופה הגרמנית. את ההפלגה יש לקבוע יום לפני באחד ממשרדי התיירות), אמרנו יפה שלום והמשכנו אל עבר סוסוסווליי.

 

פינגווינים באפריקה. צילום: גל זניר

 

סוסוסווליי השם שקשה לבטא אך בהחלט כדאי

 

מרחק של יום וקצת נסיעה מלודריץ, דרך דרכי כורכר במדבר הנמיב המדהים כשלצידכם ראמי בר רצים ורועים נמצא סוסוסוליי. סו-סוס-ווליי. פארק הטבע הלאומי של נמיביה שבו תזכו לראות כמה מהדיונות הגבוהות בעולם ואם תהיו נמרצים- אפילו תטפסו עליהן. אתם אולי מכירים את המראה של דיונות הענק מכמה צילומים ידועים של טפט שולחן העבודה של וינדוז למיניהן. אך המציאות עולה על הדמיון. נכנסנו לפארק עם שחר, כדי לראות את שעות הזריחה מאירות על דיונה 52 (דיונה מפורסמת ויפה) ועל דדווליי (Deadvlei). דדווליי-כשמו כן הוא, עמק המוות. שם תמצאו עמק לבן ממלח, במרכז רכס דיונות גדול ובתוכו עצים שמתו לפני כ700 שנים ועדיין ניצבים זקופים. המראה, כמו שאומר על עוד הרבה מראות בנמיביה- הוא בהחלט דרמטי וסוריאליסטי. רק תוודאו שאתם מגיעים בשעות המוקדמות של הבוקר, אם לא- תיצלו!

 

קפאו בזמן. עצים בדדווליי-עמק המוות. צילום: גל זניר

 

מעל עמק דדווליי ניצבת ה- Big Daddy, הדיונה המתיימרת להיות הגבוהה בעולם, ובטח שביבשת. לאחר כמה מטרים בעלייה, הבנו שאנחנו כבר לא נטפס עליה, בטח שלא במזג האוויר הנוכחי.

מסוסוסווליי התחלנו בטיפוסנו צפונה- אל עבר קו החוף ועיירות החוף- וואלביס ביי וסווקופמונד (כבר הזכרתי שהשמות בנמיביה מסובכים?). בדרכנו לוואלביס ביי Walvis Bay , שהייתה התחנה הראשונה על קו החוף, אחרי לודריץ, עצרנו ללילה בשממה. מצאנו עץ גדול בצד הדרך, החננו את הרכב, פתחנו את האוהל על הגג ובישלנו משהו טוב, לילה לבד במדבר הנמיב. אז עוד לא ידעתי שאותו הלילה יוביל לויראליות ברשת – שנה מאוחר יותר.

 

התעוררנו בבוקר, מעט לאחר הזריחה וכשפתחנו את האוהל ראיתי מולנו קבוצה של זברות יפות, סייחים ובוגרים, ניצבים לצד פגר של אחד מחבריהם, כשמעליו תן שנוגס בו. קפצנו משק השינה, קיפלנו מהר מאוד את האוהל (2 דקות והעסק סגור) והתקרבנו אליהן. דבר שהוביל בסופו של דבר לתמונה הזו-

 

התמונה ובה האשלייה האופטית הגיעה לתחרות צלם השנה של מגזין AFRICA GEOGRAPHIC ופורסמה בעיתונים ברחבי העולם, כשנה לאחר שצולמה! בשבילי זה היה עוד בוקר נמיביאני מדהים. צילום: גל זניר

 

ברוכים הבאים לוואלביס ביי

 

הגענו לוואלביס ביי, חנינו במתחם קמפינג לאוהלי גג, עם חיבורים לחשמל, מקלחות וכל מה שנחוץ. יצאנו לטייל בעיירה ומהר מאוד נוכחנו לראות עיירה יוקרתית ומודרנית, שנראית כמו שכונה חדשה של הרצליה-פיתוח וכולה בנויה סביב למפרצון/לגונה. במפרצון ניצבים עשרות אלפי פלמינגואים מרהיבים שתרים אחרי סרטנים במי האוקיינוס הרדודים. מדרום לעיירה ישנו פארק לאומי חינמי, תסעו דרכו ותקבלו מפה. מדובר על איזור של מפעלים לעיבוד מלחים. במסגרת התהליך נוצרו המון לגונות יפות ובהן רבבות על רבבות של פלמינגואים ורודים, שמהצד האחד שלהם דיונות ענק צהובות ומהצד השני האוקיינוס. ישנה גם מושבת אריות ים בקרבת מקום, אך בניסיוננו להגיע אליהם התחפרנו עמוק בחוף החולי (לא שלא ידענו איך להיחלץ מהתחפרות, אך מזל שכולם בנמיביה מומחים לחילוץ מחולות עמוקים במיוחד ובאו לעזרתנו).

 

רבבות פלמינגו ורודים על רקע הדיונות. צילום: גל זניר

 

סווקופ-מה?

 

סווקופמונד Swakopmund מתוארת כעיר החוף הנמיביאנית הגדולה, המציעה שירותי ספורט אקסטרים. ענפי הספורט כוללים- נסיעה בטרקטורונים בדיונות הגדולות שסביב לה, סנדבורדינג- גלישה על גבי סנובורד במורד הדיונות, צניחה חופשית מעל לנוף הדרמטי של המדבר הפוגש באוקיינוס, גלישת גלים ועוד. אנחנו בחרנו לעשות באותו היום גלישת דיונות ומיד אחר כך- צניחה חופשית. מיותר יהיה להגיד שהמפעילים של האתרים האלה מאורגנים מאוד, מערביים, מודרניים ומוסמכים- מכיוון שכל נמיביה מתנהלת כך. היה יום מדהים ואנחנו שמנו פעמינו צפונה על רצועת החוף הארוכה של נמיביה- עוד רגע ואנחנו בשיא: חוף השלדים.

 

סקי באפריקה. צילום: גל זניר

   

בדרכנו צפונה על החוף היפה עצרנו לפיקניק של צהריים במושבת אריות הים- Cape Fur Seal Colony. מושבה ובה כ- 200 אלף אריות ים. מושבה זו כמעט ואינה מתויירת על ידי אנשים, ואתם תוכלו ללכת ממש בין אריות הים על גבי משטחי עץ. חוויה יפה ו...מעוררת ניחוחות (אנחנו הסתובבנו עם חולצה על האף).

עלות הכניסה- כמה שקלים בודדים לטובת שימור האתר.

 

חוף השלדים- Skeleton coast

 

בבואי לכתוב על המקום הזה אני רואה שוב ושוב את המילה: וואו.

 

כניסה לחוף השלדים, צילום: גל זניר

 

סקלטון קוסט- חוף השלדים, קרוי כך בפי יורדי הים כבר מאות שנים. מקור השם נבע מזרמי האוקיינוס החזקים לחופיה הארוכים של נמיביה, שחרצו גורלות. כאשר הייתה לספינה תקלה כלשהי, היה זה בלתי נמנע שזו תישטף אל החוף בזרמים. שם על החוף יצפו למלחים- אף המנוסים ביותר, מאות קילומטרים של דיונות חוליות חמות ובוגדניות עד שיגיעו לעזרה.

 

אני מוכרח לציין שהחוף לא השתנה עם השנים. לאורך 400 קילומטרים של נהיגה (על חול, לא קיים כביש שנכנס לסקלטון קוסט) ראינו מכוניות בודדות שנסעו באיזור ורוב הזמן היינו לבד לחלוטין. רק אנחנו, ספינות טרופות עתיקות שנשטפו לחוף ורבבות שלדים. כמו הספינות הנשטפות לחוף- כך גם היצורים הימיים שמתו ויצרו מצב בו החוף משובץ לאורך מאות קילומטרים בערימות של עצמות ושלדים. לפעמים תיתקלו בכלב ים שזה עתה נשטף אל החוף ולפעמים בצלעות לוויתן עצום שסיים את חייו שם. החוף בעל האווירה המנותקת-קסומה-מכושפת התגלה כחוויה מדהימה שניקח איתנו לכל החיים. (תוך כדי הנסיעה נסו לשים מוזיקה של "המכשפות", זו בהחלט התפאורה המושלמת לכך).

 

 

חוף השלדים, צילום:גל זניר

 

בשביל להגיע ולטייל בחוף השלדים צריך היתרים מיוחדים שניתן להוציא במשרדי רשות הטבע והגנים הנמיביאנית. מומלץ לעשות זאת מראש. אנחנו למעשה לא הוצאנו אישור שכזה, החנינו את רכב האוהל שלנו מחוץ לשמורה (שימו בווייז- Middle of Nnowhere) ובבוקר התדפקנו על שערי החוף. שכנענו את הפקיד בכניסה שאנחנו עוברים דרך הפארק צפונה אל איזור אטושה והוא נתן לנו אישור כניסה. טיילנו שם יום שלם וכשיצאנו מהשער בצידו הצפוני של החוף ננזפנו על כך שההיתר שקיבלנו היה רק למעבר ולא לטיול. הרווחנו.

 

יצאנו מחוף השלדים צפונה ובדיוק כשחשבנו שלא יכולים להיות עוד שיאים בנמיביה מצאנו את עצמנו באופוואו- Opuwo.

 

עוד בדרך לאופואוו, שוב על הדרכים המאובקות של נמיביה, הפעם של מחוז דמארה-לנד, נתקלנו בגושים משונים הניצבים לנו לפני הגלגלים. מעיין יציקות גדולות בצורת קובייה. כמה שניות של מחשבה על "מאיפה המראה מוכר לי" עברו, הגיעה צעקת ההתרגשות: פילים!

כך סתם, בנהיגה במדינה, מצאנו את עצמנו לצד בערך כ15 פרטים של פילים ענקיים ופראיים. אך אם לא די בכך, לא מדובר היה בפילים האפריקאיים שאותם ניתן לראות לאורך כל היבשת, אלא בתת-מין אנדמי לאיזור- פילי המדבר של נמיביה. פילים אלה אימצו לעצמם הסתגלויות לחיים במדבר הגדול. אחת מהסתגלויות אלה מתבטאת בכך שהם נמרחים בחאמרה, בוץ אדום, ששומר על עורם מפני השמש הקופחת, וכך באמצע היום ומבלי שציפינו, פגשנו בפילים אדומים.

 

פילים אדומים, צילום: גל זניר

 

להגעתנו לאופוואו הייתה מטרה אחת- מפגש עם בני שבט ההימבה. שמנו את הרכב בחניון אוהלים ושאלנו בקבלה אם הם מכירים מקום בו נוכל למצוא מתורגמן לשפת ההימבה, שיוכל לבוא איתנו לסיבוב של יום בשבטים. מהר מאוד, כפי שמקובל באופוואו, קישרו אותנו למתורגמנית. מריה היה שמה והיא הייתה בת שבט לשעבר- שעברה לחיות ב-"עיר הגדולה".

 

הלכנו לישון, וכשהתעוררנו בבוקר יצאנו אל הסופרמרקט. כפי שהסבירה לנו מריאה, נהוג לפני הביקור בשבטים להגיע לסופרמרקט ולקנות מנחות של רצון טוב שאותן נגיש לשבט שנפגוש. אני מצאתי את הרעיון הזה כאלטרנטיבה מופלאה למה שקורה במפגשים עם השבטים של המדינות המתויירות יותר- קניה, טנזניה, ואפילו אתיופיה, שם אתה נדרש לשלם על כל מפגש, על כל תמונה, והכל בעצם מבוסס על "הצגה לתייר". בהימבה הכל היה שונה כל כך, אך מיד אגיע לזה.

 

נכנסנו לסופרמרקט של הכפר. נראה כמו שופרסל ישראלי לחלוטין רק כמה מראות חריגים שמחזירים אותנו מהר מאוד למקום בו אנחנו נמצאים. בנות שבט, חשופות חזה, ששערן משוח בחימר ועור של חיה מולבש על איזור חלציהן, עומדות בתור בין הקונים המערביים. לצידן עומדת אישה לבושה בדים צבעוניים רחבים ולראשה כובע מסורתי המדמה שור או שד, היא אישה משבט ההררו. קנינו מעט קמח וסוכר כמנחות וכשיצאנו אל החניון היו אלה הנשים משבט האובאמבו owambo שעברו מולנו עם אמירה אופנתית משלהן- הן לובשות חזייה מערבית צבעונית וחצאית חרוזים.

 

נסענו עם מריה לכפר הימבה קטן שהכירה בקרבת אופוואו, וכשהגענו קיבלו את פנינו נשות הכפר. הגברים יצאו אל המרעה, מלבד זקן השבט כמובן. אני ניגשתי להסתובב בין הבקתות ולצלם בעוד הילה שטיילה איתי התחברה לנשות הכפר שרקמו צמות משיערה והדגימו איך הן מושחות חימר על שערן ועורן.

 

שבט ההימבה חי כמו שהיה לפני אלפי שנים (מלבד ההליכה לסופרמרקט). הנשים מורחות שיערן בחימר ומוסיפות תוספות צמר ליופי. כל אנשי השבט מורחים גם את עורם בחימר המעורבב בשומן צאן, זאת בכדי להגן עליהם מהשמש ומחרקים עוקצים. השבט מארח בסבר פנים ובאווירה כיפית. נשארנו עמם כשלוש שעות, ראינו את בישוליהם ומטלות היום-יום ונכנסנו לשבת עם בנות השבט בתוך בקתותיהם. חוויה אותנטית מהסוג שקשה למצוא, אפילו באפריקה.

 

שבט ההימבה, צילום: גל זניר

 

אטושה

 

במרחק של כשעה וחצי נסיעה מאופוואו נמצאת הכניסה המערבית לפארק הלאומי אטושה. הפארק נחשב לאחד ממוקדי הספארי הטובים ביותר ביבשת אפריקה, אך בניגוד לרוב האחרים- כאן הוא אפשרי בנהיגה עצמאית! תדמיינו שאתם מסתובבים יום שלם באופן עצמאי בין בורות המים המושכים אליהם עשרות פילים, ג'ירפות, אריות וקרנפים (!). בלילה, הלינה מתבצעת באתרי קמפינג/בקתות במחנות מסודרים. במחנות אלה יש ספסלים הצופים אל בורות המים, גם בלילות. באחד הלילות זכינו לשבת על ספסל ולראות מולנו מלחמות של קרנפים זכרים, ממרחק של 4-5 מטרים (קיימת הפרדה). באותו הלילה צפינו בשבעה קרנפים שונים בבור המים, בפילים וג'ירפות. כל אלה נעלמו בבת אחת כשהגיעה משפחת אריות ללגום מהבור.

ביום, צילום: גל זניר

 

 דרך מדהימה לסיים את הטיול במדינה כל כך מיוחדת.

 

   

* שימו לב, טיול בנמיביה מלא קסם והיא מתאימה לכל גיל שכן האפשרויות ואופי המסלולים מגוון. את הויזה למדינה יש להוציא מראש תהליך שכדאי לעבור כבר בישראל.

 

הכותב הוא: גל זניר, ממקימי קהילת תרמילאי אפריקה בישראל.

בן 24, תושב המרכז שטייל לאורך אפריקה, מאתיופיה בצפון ועד לקייפטאון- לנקודה הדרומית ביבשת. עבר באתיופיה, אוגנדה, קניה, טנזניה, זנזיבר, מלוואי, זמביה, נמיביה ומעט בדרום אפריקה.

במהלך הטיול לקחתי חלק בפרוייקט התנדבות עם בעלי-חיים, טיילתי גם לבד וגם בקבוצות תרמילאים ולבסוף עבד מספר חודשים בהדרכת צלילה באי זנזיבר.

 

יש לכם עוד שאלות? צרו קשר גם דרך עמוד הפייסבוק של קהילת התרמילאים.

 

0.4120462